טיפול על ידי אח/ות מומחים לטיפול פליאטיבי הבאים לביקור בית לפחות פעמיים בשבוע, הכולל התייחסות לכל הבעיות הרפואיות מהן סובל החולה.
חשוב לציין שההתמודדות עם ירידה קוגניטיבית במקביל לפגיעה בתפקודי תנועה יוצרת עומס יוצא דופן על בני המשפחה המטפלים. אין הכרח להתמודד עם ה"חזית הכפולה" הזאת לבד.
על כן במאמר זה יינתן פרוט רב על שלבי האלצהיימר ועל התסמינים האופייניים.
זהו אתגר מורכב, כיוון שחלק מהטיפולים התרופתיים עשויים להחמיר את ליקוי החשיבה.
יחד עם זאת, המציאות הכואבת היא שבשלב האחרון, האדם עם הדמנציה יאבד את יכולותיו ותפקודו בהדרגה והתלות שלו תלך ותגבר במידה ניכרת עד למצב סופני.
כל אלה מהווים גורמי סיכון לטרשת העורקים, מחלת הסוכרת, השמנת יתר, יתר לחץ דם, רמות גבוהות של שומנים בדם וכתוצאה מכך מגבירים סיכון לאירועים לבביים ולשבץ מוחי. על כן, הפחתה של גורמי הסיכון הללו עשויה להפחית את הסיכון לדמנציה וסקולרית.
כשעולה חשד לאלצהיימר, רופא המשפחה ישלח את החולה לרופא לבדיקה אצל נוירולוג אשר יבחן את תפקודו על סמך מענה לשאלון המתייחס לתפקודי הזיכרון והריכוז, תקשורת, יכולת שיפוט ויכולת ארגון. כמו כן החולה ישלח לביצוע בדיקת הדמיה של המוח.
חולים בדמנציה סובלים ממחלתם. בשיטיון מתקדם יש עלייה באירועי לחץ וסבל ככל שהמוות מתקרב, ממש כמו בסרטן סופני. יתרה מכך: חולי שיטיון שגוססים, מקבלים טיפולים כמו הכנסת זונדה או מועברים לבית חולים כללי לאשפוז עקב דלקת ריאות.
משחייה ועד תשבצים: החשיבות של פעילות ספורטיבית וקוגניטיבית בעיכוב ומניעת דמנציה
אנו עושים דברים למען מצפוננו ולמען לא יגידו שנתנו לאדם למות כך סתם. התפישה של שיטיון מתקדם כמחלה סופנית אומרת: אדרבא תנו לו למות בכבוד, אחרי כל מה שסבל, get more info הוא ראוי לפחות לכך.
בהדרגה גם בני משפחתו וחבריו מתחילים לחוש בקשיים שלו מבחינת הזיכרון ויכולת הריכוז. הקשיים השכיחים בשלב של אלצהיימר מתון הם:
המחקר בתחום נמשך ללא הפסקה וייתכן מאוד שבעתיד יפתחו תרופות אפקטיביות נוספות. מומלץ לפיכך להמשיך להתעדכן בנושא באופן רציף.
כמו כן אימון המוח באמצעות קריאה, פתירת תשבצים ומשחקי חשיבה וכן קיום חיי חברה בריאים.
כמו כן מכיוון שאין מספיק כוח עזר להחלפת טיטולים, יחברו לחולה קטטר שמהווה סיכון לזיהום בדרכי השתן. כמובן שבאשפוז החולה הדמנטי חשוף להידבקות בזיהומים, ככל שהמערכת החיסונית שלו חלשה. באופן כללי, בבית החולים אנשי הצוות לא תמיד יכולים להיות ערים לסבל של חולה בדמנציה, הם לא מכירים את סדר היום שלו, מתי הוא רעב ומתי הוא חש כאבים. מאחר שניתן את רב הטיפול לבצע בבית, עדיף להימנע מאשפוז ומהוצאת החולה מהסביבה הטבעית שלו. אין כמו טיפול אישי בבית".